'הר התקווה' הינה עבודת וידאו שמתבססת על מחקר ארכיוני רב חודשים אודות אתר עתיק מהמאה ה – 19 בסמוך לשכונת התקווה. "הר התקווה" היא גבעת כורכר סמוך לנחל איילון שעליה נבנתה חווה חקלאית מיסיונרית, אותה ייסדו נוצרים משיחיים שומרי שבת מארצות הברית וגרמניה. החווה שקיבלה את השם הר התקווה החלה לפעול ב 1855 והיו בה שורה של מבנים, בריכת אגירת מים ושטחי חקלאות רבים. הדמות המרכזית בסיפור זה היא קלורינדה מיינור, שתפסה עצמה כ"אסתר" המודרנית.

רקע היסטורי:
הר התקווה הייתה מושבה של נוצרים משיחיים גרמנים ואמריקאים, שהוקמה בשנת 1855 על גבעה סמוכה לכפר סלמה.
מקימיה עלו לארץ ב-1849 והתיישבו ביפו, כי האמינו ששיבת ישו קרובה ובמעשיהם יזרזו את הגאולה ע"י שיקרבו את עם ישראל לעבודת אדמה בארץ ישראל.
המהגרים הללו היו חלק מגל משיחי ששטף את אירופה ואת ארצות הברית לקראת אמצע המאה ה-19, שהביא לארץ-ישראל קבוצות של נוצרים שביקשו להחיש את שובו של ישו. כוונתם של המתיישבים החדשים הייתה להקים בארץ חוות שיעודדו את היהודים החיים כאן לחזור לעבודת הקרקע ולפעילות יצרנית. בדרך זו ביקשו לסלול את הדרך לשיבתו של ישו אלי אדמות.
גם העיתונות באירופה ובארצות הברית נאחזה בבולמוס של השבת המשיח בשנות ה-40 של אותה מאה, כתבי עת רבים שלחו את נציגיהם לארץ-ישראל ומידע רב החל לזרום מכאן לרחבי העולם הנוצרי.
בתחילת 1853 הצטרפה למתיישבים קבוצה אמריקאית מפילדלפיה בראשותה של קלורינדה מיינור. מיינור נמנתה עם אלפי מאמיניו של הכומר ויליאם מילר, שהתנבא על קץ העולם ב-1843. כישלון הנבואה חולל משבר בכת הפרוטסטנטית שומרת השבת, ובעקבותיו החליטה מיינור לעזוב את ארצות הברית ולבוא לארץ ישראל, כדי לשכנע יהודים להתנצר ולחנכם לחיי עבודה יצרניים. מיינור הקימה עם בנה צ'רלס ועם משפחות סטנייבק ודיקסון את היישוב החדש ב"הר התקווה", ובמהרה קשרה קשרים אמיצים עם הרב יהודה הלוי מרגוזה, רבה של יפו.
החלום המשיחי של תושבי "הר התקווה" החל לקרום עור וגידים. המתיישבים בראשותה של מיינור עיבדו שטחים חקלאיים והעסיקו בהם כמה עשרות מיהודי יפו. אבל החווה החקלאית המתפתחת נתקלה בקשיים. מיינור לא התייאשה ופנתה במכתב נרגש לקוראי כתב העת היהודי האמריקאי "אוקסידנט" וביקשה מהם לסייע למפעל החקלאי הקטן שהקימה. "אחינו היהודים המסכנים", תיארה מיינור את יהודי יפו בפני הקוראים היהודים האמריקאים, "…יש צורך בסבלנות אוהבת ובחוכמה רבה כדי לשאת ולתת אתם. הם כמו ילדים בכל הנוגע לעבודה ועסקים. ככל שאנחנו מרבים לעמוד אתם במגע, אנחנו משוכנעים שהם זקוקים ל'אהבה אימהית', אך אין לנו אמצעים מספיקים לכך".

המכתב הנרגש לא השיג את ייעודו, אבל הישועה באה ממקור בלתי צפוי. ב-1855 בא משה מונטיפיורי לביקורו הרביעי בארץ הקודש. הנדבן היהודי האנגלי רצה לקנות אדמות ולהקים מפעלים יצרניים ליהודים שחיו כאן. הוא רכש את אדמות הבוסתן שבו עבדה הקבוצה מבעליו, הרב יהודה הלוי. ההסכם שנחתם קיבע את מעמדה של מיינור כמנהלת של מה שנקרא לימים "פרדס מונטיפיורי" שם היא ואנשיה עיבדו את האדמות יחד עם פועלים יהודים. היום עומדת במקום שכונת מונטיפיורי.
אבל הקשיים על הגבעה לא פסקו. הסופר הרמן מלוויל, מחברו של "מובי דיק", פקד את היישוב הקטן בינואר 1857 ומרשימותיו מצטיירת תמונה עגומה: "בית הספר החקלאי שבנו האמריקאים ליהודים נכשל. היהודים אמנם הגיעו לשם, אך השימו עצמם נרגשים, קיבלו בגדים ונעלמו". יושבי החווה סבלו רבות ממחלת הקדחת ומהתנכלויות השכנים הערבים מהכפר סלמה ומשבטים בדווים שעברו במקום. במכתביהם מדווחים המתיישבים על ניסיונות חדירה ויריות לעבר בתיהם ועל גניבת רכוש. לאחר מות קלורינדה מיינור בנובמבר 1855 חזרו חלק מאנשיה לאמריקה ונשארו במקום רק שלוש משפחות: הגיסים-האחים יוהן ופרידריך סטיינבק עם נשותיהם האחיות דיקסון ובני משפחת דיקסון: האב וולטר, אשתו שרה ושני ילדיהם הנרי וקרוליין.
בינואר 1858 התנפלו 5 ערבים, על בית משפחת דיקסון, רצחו את פרידריך סטיינבק, היכו את וולטר דיקסון ואנסו את מרי ואת אמה, שרה. בלחץ הקונסולים של ארצות הברית ורוסיה ערכו השלטונות העותומנים חקירה. ארבעה מן התוקפים נעצרו ונדונו למאסר עולם. בעקבות הפרשה המצערת עזבו בני דיקסון וסטיינבק את הארץ ביוני 1858 והפליגו לארצות הברית. בזה בא הקץ להר התקווה. תושבי החווה שלא יכלו לשאת את הזוועה עזבו לארה"ב ב12 ביוני 1858.
על חורבות הר התקווה נבנה ב-1942 בית ספר שבח, ובחצרו אפשר לראות עוד היום עץ שקמה שנשתל ע"י המתיישבים בימים הרחוקים ההם. קלורינדה מיינור שנפטרה בנובמבר 1955 נקברה בשטח הר התקווה ועד לפני כמה שנים עמדה במקום המצבה שעל קברה שנעלמה באורח מסתורי.

Image